רשם ההוצאה לפועל: שחר קטוביץ
כנגד החייבת נפתח תיק הוצאה לפועל בשנת 1994 לביצוע פסק דין אשר חייב אותה בתשלום סכום של כ- 5,000 ₪, אשר תפח לסכום העולה על 300,000 ₪ (להלן: "התיק"). הזוכה ביצע שני הליכים בודדים בשנת 1995, ולאחריהם לא בוצעו בתיק הליכים כלשהם במשך כ- 16 שנה, עד לאחרונה, אז הוטלו על החייבת הגבלות שונות.
לטענת החייבת, החוב אינו מוכר לה, אין לה חוב לבנק ואף לא היה לה כל חשבון בו. לטענתה רק בעקבות קבלת ההודעה על ההגבלות שהוטלו נגדה, נודע לה לראשונה על קיומו של התיק.
החייבת הגישה בקשה לעיכוב הליכים על מנת לאפשר לה לפנות ללשכת הסיוע המשפטי בירושלים לקבלת ייצוג משפטי לשם הצגת טענותיה בפני לשכת ההוצאה לפועל.
רשם ההוצאה לפועל (להלן: "הרשם") קיבל את בקשתה, וקבע כי היקפה של חובת תום הלב אינו מצטמצם אך ורק לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך הוצאה לפועל או לפירעונו של החוב, אלא היא חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים. חובת תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל מחייבת את הזוכה לפעול באופן סביר לגביית החוב, ואף שעל הליכי הוצאה לפועל לא חלה התיישנות, אין בכך בכדי לסתור את חובתו של הזוכה לחתור לסיום גביית החוב. אין זה אומר כי על הזוכה "לרדוף" אחר החייב לשם מימוש פסק הדין מקום שהוא מתחמק מתשלום החוב משך שנים, מחליף כתובות, או יצא את הארץ, אולם אין הוא יכול גם "לישון על זכותו" בעוד התיק מהווה תוכנית חיסכון – והחוב תופח.
בנוסף, ציטט הרשם גם את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב[1] בה נקבע כי שיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל יכול להביא להעברת נטל הראיה באופן שעל הזוכה יוטל הנטל להביא ראיות לסתור את טענות החייב כי הופטר מחיובו.
תיק הוצאה לפועל (ירושלים) 03-07960-94-0, החלטה מיום 14.9.11.
תגיות: הוצאה לפועל, שיהוי, תום לב, נטל הראיה