וגם לחולה נפש יש זכויות, ואין לפגוע בהן ללא הצדקה. לטעמנו פסק דין זה מהווה צעד אחורה מן המגמה שהתוותה בפסיקה ברוח זו
שופט: בנימין יזרעאלי.
למבקש: עו"ד בועז קראוס.
למשיב: עו"ד יובל גולדברגר, במינוי מטעם הסיוע המשפטי – מחוז חיפה.
הרקע לבקשה
המשיב הרג את אמו וניסה להרוג גם את אחיו, ובשל מעשים אלו הוא הועמד לדין פלילי. בחוות הדעת פסיכיאטרית שהוכנה על ידי שלושה פסיכיאטרים נקבע פה אחד, כי המשיב סובל ממחלת נפש (פסיכוזה), ובעת ביצוע המעשים היה נתון בתוך הפסיכוזה במידה כזו שלא יכול היה להימנע מעשיית המעשה אשר עשה, וכי במצב כה קשה של מחלה- בחירתו של אדם איננה בחירה אמיתית וחופשית. עוד נקבע בחוות הדעת, כי מחלת הנפש של המשיב הביאה אותו למצב של בוחן מציאות לקוי ביותר, ללא שום תובנה למצבו הנפשי.
בשל קביעות אלו קבע המותב הפלילי, כי לא התקיים במשיב יסוד נפשי המאפשר הרשעה כלשהי בפלילים, וכי הוא אינו אחראי למעשים נשוא כתב האישום. ההליכים נגדו הופסקו על פי סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982, בשל אי כשירות נפשית בעת ביצוע מעשה העבירה, ובית המשפט ציווה על אשפוזו הכפוי של המשיב בבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא מאושפז עד היום.
אחיו של המשיב הגיש בקשה לצו ירושה לעיזבון האם, שבה לא כלל את המשיב, ולפיכך הגיש המשיב, כשהוא מיוצג באמצעות הסיוע המשפטי מחוז חיפה, התנגדות למתן הצו.
השאלה המשפטית
סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "הסעיף" או "החוק" בהתאם להקשר), קובע:
"אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש".
שני יסודות נדרשים אפוא בכדי לשלול ירושתו של אדם שהרג את המוריש- כוונה להרוג והרשעה, ועל פרשנותן נסובה המחלוקת.
מתווה פסק הדין
בקבעו כי המשיב פסול לרשת את המנוחה, צעד בית המשפט בשני מסלולים מקבילים:
ראשית – פרשנות הסעיף: בית המשפט קבע כי יש לפרש את הסעיף פרשנות תכליתית ורחבה. פרשנות כזו, אליבא דבית המשפט, יכול שתהא אף נוגדת את המשמעות הלשונית של החוק. בית המשפט הסתמך על ע"א 6281/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי פ"ד מט(4) בעמ' 234, על קביעות נוספות של בית המשפט העליון[1], ועל גישתו של כבוד הנשיא לשעבר אהרון ברק, לפיה כאשר מתן משמעות טבעית ורגילה ללשון החוק תוביל לתוצאה אבסורדית, יכול הפרשן לתת ללשון החוק משמעות שאינה טבעית ואינה רגילה.[2]
בית המשפט תמך את פרשנותו זו לסעיף, במה שהוא ראה כמשותף לכל המקרים בהם החוק מתיר לשלול ירושה:
"במקרים בהם נפל פגם מוסרי במעשיו של "היורש", המצדיקים התערבות של המחוקק ברצונו ה"לכאורי" של המנוח וקביעה כי נוצרה פסלות לרשת".
שנית, ועיקר - בית המשפט הוסיף וביסס את הכרעתו גם על "יסודות אחרים ונוספים שאינם נובעים דווקא מגדר פרשנותו של הסעיף הנ"ל.
הפרשנות התכליתית של החוק
את המונחים "הורשע" ו"במתכוון", קבע בית המשפט, יש לפרש על פי היות חוק הירושה חוק "אזרחי", ולא על פי המשמעות המוקנית להם בחוק הפלילי. בהתאם, על מנת לקבוע כי אדם "הורשע" די בהכרעה של בית המשפט כי הנאשם ביצע עובדתית את העבירה המיוחסת לו, גם אם לא נלווית לכך התווית של הרשעה. בית המשפט מצא תימוכין להבנה זו בדברי ההסבר לחוק הירושה, שם נאמר כי הטעם לאי השמטת המילה "הרשעה", היה כדי לא לשלול מחשוד את זכות הירושה, אם יזוכה לבסוף.
חיזוק נוסף להבנה זו מצא בית המשפט בפסיקה אשר קבעה כי סעיף 42 לפקודת הראיות הקובע כי פסק דין פלילי מרשיע ישמש ראיה לכאורה במשפט אזרחי, חל גם אם לא הייתה הרשעה בפועל מנימוקים טיפוליים (כגון בשל גיל העבריינים), והכרעת הדין הקובעת כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה - היא שתשמש כראיה בהליך אזרחי.[3]
גם לעניין דרישת הכוונה, קבע בית המשפט כי אין המדובר בכוונה במובנה הפלילי, תוך היקש מפסיקת בית המשפט העליון בהלכת כרמי לעניין חיובו של מעוול בנזיקין.[4] במקרה הנ"ל נקבע כי אין במחלת נפש של המזיק להקנות לו הגנה מפני אחריות בנזיקין, ונדרש יסוד מינימלי של "כוונה במובן של שליטה במעשים ורצון לעשותם".
השתתת ההכרעה על יסודות אחרים
בית המשפט השתית את ההכרעה גם על שני עקרונות כללים במשפט האזרחי: "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", או בניסוחה האחר, "לא יצא חוטא נשכר", וכן על עיקרון של "תקנת הציבור".
הרצחת וגם ירשת
העקרונות התאומים של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ו"לא יצא חוטא נשכר", מבוססים על הכלל של "הרצחת וגם ירשת" שנקרא למשפטנו מתוך המשפט העברי, ולפיו אל לו לאדם ליהנות מפרי מעשיו הרעים.
את חלותו של הכלל במשפט העברי ביסס בית המשפט על ניתוח של מאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן "הרצחת וגם ירשת"[5], הקובע כי יש לבית דין סמכות לקנוס רוצח שהרג את המוריש ולשלול ממנו את הירושה. "קנס", משמעו סנקציה שאין לה מקור בדין החרות. בית המשפט מצא כי "גם בתחום דיני הירושה ניתנה לחכמים הסמכות לקנוס ולהפקיע מאדם ירושה ולאו דווקא על פי הדין הרגיל", תוך הסתמכות על פסיקת הרמב"ם, שאף שמן הדין מי שנשתמד (המיר את דתו) יורש את קרוביו הישראלים - יש סמכות לבית דין לשלול ממנו זכות זו, וזאת "כדי שלא לחזק ידי רשעים".
מסקנתו של בית המשפט, כמסקנתו של פרופ' שוחטמן, הינה כדלקמן:
"גם במשפט הישראלי הכירו בתי המשפט, במקרים שונים ומתאימים, כי יש להעניק לבית המשפט שיקול דעת נרחב לשלול את זכות הירושה מיורש אשר הרג את המוריש, אף אם לא הייתה כוונה מלאה במעשיו".
בית המשפט ביסס את הכרעתו גם על הדוקטרינה של "תקנת הציבור" תוך הקשה מן השימוש שעשה בית המשפט העליון בדוקטרינה זו, שם נקבע כי אב ביולוגי לא יגדל את בתו, משום שחטא בדרך בה הוליד אותה- פיתוי בת השכנים (עת היה נשוי) והחתמתה על הסכמה לאימוץ לאחר הלידה.[6] כדי להגיע לתוצאה זו חרף היותה נוגדת לכאורה את התנאים שנקבעו בחוק, הביא בית המשפט דוגמאות בעניין השימוש בדוקטרינת "החסר הסמוי". דוקטרינה זו מאפשרת לקרוא לתוך החקיקה שיקולים שאין בה, גם כאשר אין לאקונה בחוק, כאשר לדעת בית המשפט חסרים בחוק עקרונות להתמודדות עם שאלות חדשות שמעלה החוק. החסר מתבטא, לדעת הנשיא (כתוארו אז) ברק ב"היעדרו של חריג".[7] בית המשפט קבע כי אחת המשמעויות של "תקנת הציבור" היא "שלא יצא חוטא נשכר". כמו כן קבע כי יש חסר סמוי בחוק ומקרה קלאסי של צורך בהפעלת "תקנת הציבור" לשלילת זכות ירושה, גם אם החוק לא שלל אותה.
בנוסף, החיל בית המשפט על המקרה שלפניו את הכלל הקבוע בס' 34 לחוק הירושה: "צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי- בטלה", וזאת למרות שמדובר בירושה על פי דין ולא בצוואה. לדעת בית המשפט, אפשר להחיל את הכלל בדרך של היקש גם על ירושה על פי דין, שכן מגמת החוק והפסיקה הינה להשוות את העקרונות החלים על צוואה ועל ירושה על פי דין.
משלל פסקי דין הדנים בצוואות הנוגדות את תקנת הציבור, הסיק בית המשפט כי מדובר בנורמה כללית הנשענת על חוק החוזים ועקרון תום הלב, ולכן יש להחילה אף על "ירושה על פי דין".
ביקורת - וערעור
תוצאתו של פסק הדין היא שמן המשיב - חולה פגוע נפש - נשללה זכות על פי דין, אף על פי שלא היתה בידו יכולת בחירה להימנע מן המעשה שעשה, אותו עשה כאנוס.
אנו סבורים כי מבט אמיץ על הדילמה מחייב מסקנה שונה. פסיכוזה היא מוגבלות-נכות לכל דבר וענין[8], מחלת נפש קשה ביותר, השוללת מן הלוקה בה את יכולת הבחירה ותפיסת המציאות. [9]
אין חולק אמנם כי מעשיו של המשיב נוראים הם – בד בבד המשיב פעל ללא בחירה חופשית, במנותק מן המציאות והוא עצמו קורבן של מחלתו. לטעמנו אין הצדקה מוסרית והומנית לשלול מהמשיב זכות כלשהי כאקט עונשי. המחוקק הכיר בכך בצורה ברורה עת הסיר מעליו את אימתו של הדין הפלילי, ולטעמנו גם עת קבע בחוק כי ללא "כוונה" וללא "הרשעה" אין לשלול זכות הירושה.
גם חולה נפש "איש" הוא[10],וגם לחולה נפש יש זכויות, ואין לפגוע בהן ללא הצדקה. לטעמנו פסק דין זה מהווה צעד אחורה מן המגמה שהתוותה בפסיקה ברוח זו[11], וחזרה לימים עברו, בהם בשל חוסר היכולת לראות את הלקות-הנכות באופן מוחשי, התייחסו לחולי נפש כעבריינים, פגעו בזכויותיהם ואף גרוע מכך.
קל לפגוע בזכויות של גועי נפש, אולי קל מידי.
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז.
ת"ע (כפר סבא) 42914-11-10 (3.10.11) פורסם באתר בתי המשפט ובמאגרים משפטיים
תגיות: ירושה, רצח, כוונה, פרשנות תכליתית, סעיף 5(א) לחוק הירושה, תקנת הציבור, לא יצא חוטא נשכר, עילה בת עוולה, חסר סמוי, מחלת נפש