משחר ימיה של מדינת ישראל (ואף קודם לכן), גויסו סייענים על ידי כוחות הביטחון שלה לצורך השגת מידע[5], כמו גם לצורך סיוע למשטרת ישראל. הגיוס נעשה בשיטות שונות: לעתים הובטחו טובות הנאה בתמורה - הטבות כלכליות, הקלות מסוימות בהליכים פליליים, אשרת שהיה בישראל וטיפול רפואי. לעתים נערך "הגיוס" באמצעים נעימים פחות.[6] זאת, למרות שהמשפט הבין לאומי אסר על שימוש באזרח של צד לוחם נגד מדינתו, ובאופן כללי על אילוץ אוכלוסייה כבושה לשתף פעולה. האיסור הוא גורף ואין להפר אותו גם כאשר המדובר ב"התנדבות".[7] עקרונות אלה ואחרים אומצו במשפט הישראלי, לרבות איסור גרוש אדם למקום בו נשקפת סכנה לחייו[8] ואיסור החזרתו למקום בו יהיה חשוף לעינויים.[9]
הגדרתו של "סייען" על ידי מדינת ישראל אינה מפורסמת ברבים. בעקבות פניה של הקליניקה לפרקליטות בבקשה לקבל הגדרה זו, מסרה הפרקליטות כי היא נשענת במידה רבה על החוק והפסיקה בנושא זה, המכוננים את החשאיות ומאשרים את קיומה, כדלקמן:
"לא בכדי הגדרת "סייען" אינה נחלת הכלל, הדבר מתחייב מן האופי החשאי של תפקיד הסייען. יצוין, כי השירות עושה על מנת לצמצם את חוסר הבהירות באשר למהות התפקיד, כמו גם לסיוע המוענק למשתמשים בו. במהלך הפעלתם נערך "תיאום ציפיות" בינם לבין מפעיליהם ומובהרת להם לא אחת מהות ומסגרת הקשר בינם לבין השירות והתמורה שאפשר שתוענק להם במסגרת קשרי ההפעלה."[10]
בניגוד לכך, העדויות בשטח מלמדות כי קיים חוסר בהירות רב, הן בנוגע להגדרת התפקיד והן בנוגע לזכויות הנלוות אליו. לא פעם נעשה שימוש בכוחות הביטחון על ידי אנשים, במידה שאינה עולה לכדי "סיוע" לדעת המדינה, אך בהחלט יוצרת סיכון לחיי הסייען, כפי שיפורט בהמשך. בהעדר הגדרה מוכרת של מערכת הביטחון לסייען, נוצרים לא פעם חוסר הבנה וחוסר ודאות בקרב הציבור הרלבנטי בנוגע למהות התפקיד, כמו גם בנוגע לזכויות המוענקות לממלא אותו.
בניגוד לחוסר הבהירות לגבי הגדרתם והזכויות המגיעות להם, הסכנה הנשקפת לסייענים הנחשפים אינה מוטלת בספק: עינויים, מעצרים, עונשי מאסר ומוות.[11]
סייענים שפעילותם למען ישראל מוכרת על ידי הגופים הרלבנטיים, זוכים לאשרת תושבות לסייענים בישראל והטבות נוספות. היתרים יינתנו למאוימים גם אם לא סייעו בפועל. בין הסעדים שקיבלו עד כה בני משפחה של סייענים ניתן למנות קבלת תעודות זהות ישראליות, מימון שכר דירה, שיפוץ הדירה בה התגוררו, מימון לימודים באולפן לעברית, מימון חינוך מבוגרים וילדים, ליווי ויעוץ בתחומים שונים ותשלום סכומים שונים במזומן.[12] סקטור הטבות חשוב נוסף הוא הטבות במסגרת הליכים פליליים נגד הסייען. במסגרת זו, מושמטות עבירות מסוימות מכתב האישום, ישנה הקלה בעונש, או שכתב האישום מבוטל.
עם זאת, כפי שצוין לעיל, הכרה זו ניתנת רק חלק מהזמן, לחלק מן האנשים וללא הגדרות ברורות וידועות מלכתחילה. לא כל הרואה עצמו סייען מוכר ככזה על ידי המדינה. גם אם לא כל המבקש מעמד סייען ראוי לקבלו, עדיין נותר מספר לא מבוטל של אנשים אשר סייעו לכוחות הביטחון, מבלי שעזרה זו הוכרה רשמית כסייענות. במצב דברים זה, הם נאלצים לבחור בשהייה שלא כדין במדינת ישראל, על פני הסכנה הטמונה בהישארות במקום מגוריהם.
בני משפחה של סייענים ננטשים לא פעם מאחור, בשל התעלמותו של הסייען או כוחות הביטחון מהם. התנאים שינתנו לסייען המוכר ככזה מוכרעים בדיון בינו לבין כוחות הביטחון. לסייען יש מידה מסויימת של בחירה והשפעה על התהליך. בני משפחתו, לעומת זאת, לעיתים כלל אינם יודעים על היותו של בן משפחתם סייען ושהם חשופים לסכנה בשל כך.
אלה שיגיעו לישראל כשוהים שלא כדין, ללא זכויות וללא מסמכים, ירדפו על ידי המשטרה ובני עמם גם יחד. לא פעם בשל מצבם הקשה הם מסתבכים בפלילים. לעתים מבוצעות העבירות על מנת לשרוד (גניבות, שוד, זנות) ולעתים מתוך תסכול על מצבם. מי שחוו עינויים ימצאו לא פעם במצב פוסט טראומטי, אך לא בהכרח יהיו זכאים לסיוע נפשי. לעתים, ימצאו את מפלטם ממצוקה זו בסמים ובאלכוהול.
"האיש קטן הקיר ענק, האיש חלש הקיר חזק" – "ועדת המאוימים" ו"המנהלה הבטחונית לסיוע"
האפשרות להענקת היתרי שהיה או מעמד לסייענים עוגנה בסעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראות שעה), התשס"ג- 2003.[13] הדבר מותנה בכך שהרשויות הרלבנטיות "שוכנעו כי תושב האזור מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל, לפי העניין, הם מעניינה המיוחד של המדינה".
ביום 13.1.94, בעקבות תהליך אוסלו, קבלה ממשלת ישראל את החלטה 118ב אשר עסקה בשיקום סייענים. בהחלטה הובהר כי זכויות יוענקו "לפנים משורת הדין ומטעמים הומאניטאריים מובהקים". או, במלים אחרות – מדינת ישראל תעשה צדקה, ולא תמלא חובה ברורה מאליה עת תעניק להם זכויות.
החלטה זו הובילה להקמתה של המנהלה לטיפול ושיקום סייענים, ששמה שונה מאוחר יותר למנהלה הבטחונית לסיוע (להלן: "מנב"ס" או "המנהלה"). המנהלה הוקמה כגוף הכפוף מנהלית לשב"כ וחבריה הם עובדיו. עליה הוטלה הדאגה לשיקום סייענים ובני משפחותיהם – הן מי שסייעו לכוחות הביטחון והן מי שסייעו למשטרה. בהתאם להחלטה 118ב, תפקידה של המנהלה הינו "לאפשר ולסייע למקורות, סייענים ומשתפי פעולה אחרים עם כלל זרועות הביטחון להעתיק מקום מגוריהם לישראל, הם ובני משפחותיהם ולהשתקם בה". המנהלה יכולה לקבל החלטות (בניגוד לועדת המאוימים, בה אדון בהמשך, שיכולה רק להמליץ על מתן היתרי שהיה). עם זאת, רכיבי הסיוע המוענק על ידי המנהלה, מטרותיו והדרכים להשגתן שנקבעו על ידה, חוסים תחת מסך חשאיות כבד:
"המגמה הבסיסית במדיניות הסיוע היא – לסייע למשוקם ובני משפחתו לעמוד ברשות עצמם. במסגרת זו הנטייה היא לאפשר למשוקמים לקבל תושבות קבע ולעתים אף אזרחות ישראלית. מטרת השיקום היא לתת בידי המשוקם כלים ואמצעים לבנות חיים עצמאיים ולהשתלב בחברה בישראל, לקראת חיים ברשות עצמו בלא תלות באחר. כמו כן, על פי הכללים, מרכיבי הסיוע הניתן מותאמים לכל מקרה לגופו, על פי נתוניו המיוחדים ולאור פרמטרים שונים. לגורמי המינהלה שיקול דעת רחב בהפעלת אמות המידה למתן הסיוע וביישומן למקרה הפרטני, כאשר התכלית העיקרית היא – לגמול למסייע על תרומתו לחברה בישראל ולסלול בפניו דרך להשתלב בחברה עד שיעמוד ברשות עצמו. מגמה זו היא המכוונת את היקף הסיוע הניתן, את טיבו ומשך זמנו.
מטעמים הקשורים בביטחון המדינה, הקריטריונים של המינהלה הם חסויים, ובית משפט זה בעבר לא ראה להתערב בהחלטת הרשויות שלא להתיר עיון בהם גם למי שנוגע בדבר (בג"צ 5499/95 ובג"צ 2221/99). איננו רואים מקום לסטות מעמדת בית המשפט בסוגיה זו ... עיינו במעמד צד אחד בפרטי נוהלי הסיוע שהוצגו לעיוננו ובפרוטוקולים הנוגעים לדיוני הרשות המוסמכת בעניינם של העותרים ולא מצאנו כי גישת המשיבים בעניינם חורגת מהעקרונות הקבועים במדיניות הממשלה או כי היא לוקה בחוסר סבירות כלשהו, ולא כל שכן בהיקף המצדיק התערבות" [1][14] (ההדגשה במקור - נ.ל).
המנהלה אף רואה את הבאת בני המשפחה לישראל כאמצעי לשיקום הסייען, ולא כמטרה הראויה להגנה בפני עצמה:
"המנהלה מאפשרת לסייענים להביא לשטח ישראל את משפחתם הגרעינית. זאת, מתוך תפיסה מוסרית ושיקולים שיקומיים לפיהם בני המשפחה מהווים עוגן ותורמים להצלחת התהליך השיקומי. עוד יצויין, כי מטבע הדברים, ככלל, המנהלה אינה מתערבת בשיקולי הסייען ומכבדת את החלטותיו בעניין זה".[1][15]
כך למשל, משפחתו של נ' קיבלה אישורי שהיה, אשר נשללו מאוחר יותר ללא הסבר, ורק לאחר הגשת עתירה (ובטרם התקיים הדיון בה) הוארכו האישורים; בנה של ה' סייע לכוחות הביטחון והוא נמק, בשל כך, בכלא הפלסטיני, בעוד היא חיה עם ילדיה בעוני מרוד, ללא זכויות של ממש למעט מסמך המתיר לה לשהות בישראל; אביה הסייען של מ' ביקש וקבל אישורי שהיה בישראל עבור כל בני משפחתו, פרט למ', והיא שוהה כאן ללא מעמד, קרבן לאלימות בלתי פוסקת מצד בני משפחתה.
מאוחר יותר הוקמה "ועדת המאוימים", לפי הנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין. בניגוד למנב"ס, הפועלת לשיקומם של סייענים, פועלת ועדת המאוימים למטרה נקודתית וקצרת מועד – הגנה על מי שנשקפת לו סכנה כתוצאה משיתוף פעולה כלשהו עם ישראל. מטרתה הייתה בדיקת אפשרות מתן היתרי שהיה למי שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, אך לא הספיקו להעניק לה סיוע של ממש, ואילו למי שנשקפת סכנה לחייהם מסיבות אחרות אין זכות לפנות אליה.
זהות חבריה של המנהלה עלומה, כמו גם דרכי פעילותה, השיקולים שהיא לוקחת בחשבון והדרך בה היא מקבלת את החלטותיה. תשובותיה, הניתנות דרך כלל באיחור רב, אינן מנומקות ולוטות בערפל בטחוני. מכתב שנשלח מטעם הקליניקה ליועמ"ש בנוגע לצורך בנהלים שקופים וברורים, זכה לתשובה לקונית למדי: "עניינו של סייען הזכאי לטיפול המנהלה נבחן, נדון ומאושר על ידי המנהלה על פי תבחינים ברורים שנקבעו לעניין בהתאם לסמכות המנהלה, כפי שהוקנתה לה בהחלטת הממשלה המוזכרת לעיל".[16]
למרות זאת, בית המשפט העליון ראה בהחלטות המנהלה לאורך השנים "הכרעות מקצועיות" המתקבלות על ידי "גוף מקצועי" הבוחן את אשר לפניו "על פי הקריטריונים המקובלים":
"הסיוע הניתן באמצעות המינהלת הינו לפנים משורת הדין, ועומד על בסיס הומניטרי. הכרה באדם כבעל מעמד של סייען הזכאי לשיקום מותנית בקיום קריטריונים שונים, הבוחנים, בין היתר, את מידת התרומה המודיעינית שתרם מבקש המעמד בקשריו עם גורמי הביטחון, וכן את שאלת קיומו של מידע פלילי או בטחוני בעניינו, והאם נשקף ממנו סיכון לשלום הציבור. הכרעתה של המינהלת היא הכרעה מקצועית, ומצויה בתחום שיקול דעת רחב של אנשי מקצוע הפועלים במסגרתה." [17]
חברי ועדת המאוימים הם נציגי גורמי ביטחון, הצבא, משרד הפנים, שרות בתי הסוהר המשטרה, המינהל האזרחי ומשרד המשפטים. הקריטריונים המנחים אותה הם שניים: קיום אינדיקציות המצביעות על סכנה הנשקפת לחיי הפונה על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, וסכנה לשלום הציבור בישראל משהייתו של המבקש בגבולות הארץ.[18]
בית המשפט שב ודרש לאורך השנים כי החלטות הועדה יהיו מפורטות ומנומקות יותר, אך גם כאן הוגבלה הדרישה עת נוסחה באופן המותיר מקום רב לפרשנות: "ככל האפשר ובכפוף לחיסיון חומרים מסוימים".[19] לאחרונה אולצה הפרקליטות על ידי הסנגוריה הציבורית, להודיע כי החלטות הוועדה יגלו בנימוקיהן את מירב המידע שניתן לגלותו לפונה, ככל שאין בהן כדי לפגוע בביטחון המדינה.[20] עם זאת, עדיין לא ברור כיצד ייושמו הודעות אלה.
סמכויותיה הנטענות של ועדה זו פחותות בהרבה מאלה של המנהלה. היא יכולה להמליץ על הענקת אישורי שהיה מתחדשים לפרקי זמן קצרים בישראל למתדפקים על דלתה, לכל היותר, ללא זכויות מהותיות, כגון שירותי בריאות או חינוך. תהליך בחינת הבקשות על ידי הועדה – לרבות חידוש היתרים זמניים– דורש זמן רב, וגם כשניתן אישור הוא על פי רוב לשבועות ספורים או שלושה עד שישה חודשים. גם ועדה זו הוגדרה בבית המשפט העליון כגוף הפועל לפי "שיקולי מומחיות מקצועיים".[21] ההיתרים של ועדת המאוימים אינם מקנים לאוחזים בהם היתר עבודה, ובין מתן אישור אחד למשנהו הם חשופים לסכנת מעצר בידי המשטרה.
בשנת 2009 הטיל ראש הממשלה על השר יוסי פלד להציע מדיניות לטיפול בנושא תביעות הסייענים ולפקח ולבקר מטעמו של ראש הממשלה על פעולות נציבות קבילות הסייענים.[22] לפיכך, ביקשו סטודנטים מהקליניקה להיפגש עם השר לצורך ליבון הסוגיות הרלבנטיות, אך לא עלה בידם לקבל תשובות של ממש פרט לכך ש"כל מקרה נבחן לגופו". בנוסף, השר הביע חשש כי נדיבות יתרה מצד כוחות הביטחון בנוגע להיתרים, תוביל למספר רב של בקשות שווא.[23]
דו"ח מבקר המדינה, אשר בחן את פעולתם של ועדת המאויימים והמנהלה בין השנים 2005-2004, נחלק לשניים: חלקו לא הותר לפרסום, והחלק שפורסם עוסק בהיבטים הפרוצדוראליים של עבודת הגופים הרלבנטיים (דרך ניצול משאבי המדינה). עם זאת, גם בדו"ח זה יש בכדי ללמד על הליקויים בפעילותם של הגופים, ליקויים המתאפשרים, בין השאר, בשל הסתרת כל מידע הקשור בהם מעיני הציבור. הדו"ח הצביע על התנהלות המנוגדת לסדרי מנהל תקין, כגון הימנעות מדיווח למשרד האוצר על אי מימוש מלוא תקציב המנהלה, אי התאמה בין התקן לבין המצבה בנושא כח אדם, כלי רכב וציוד. במקום לפעול לביטולם של תקנים עודפים בתחומים אלו, המנהלה, כלשון הדו"ח "השאילה אותם לגוף האב, השב"כ". בנוסף, נמתחה ביקורת על אי מילוי הוראות נוהל, לוחות זמנים לא מוגדרים והעדר שיטות לבקרה ומעקב אחר השיקום.
בנוגע לועדת המאוימים, נקבע כי יש בעייתיות בעובדה שאין בידיה סמכות או יכולת להעניק פתרונות מתאימים למאוימים בתחומי מדינת ישראל, פרט להיתר שהיה, בנושאים כגון סיוע כלכלי, מציאת מקומות מגורים, תעסוקה, שירותי רווחה ובריאות. כן נקבע, כי פעילותה מאופיינת בסחבת, ונדרשת חצי שנה עד שנה למענה מצידה. עוד צוין בדו"ח כי בית המשפט העליון מתח, לא אחת, ביקורת על אופי הטיפול במאוימים, שלא הובילה לתיקון המצב הקיים.[24]
לא ברור אם המלצות המבקר לתיקון המצב הקיים יושמו.
"האיש לוחש בקול שקט, אני רוצה לצאת לצאת" - קורות הסייענים בבג"ץ
סייענים רבים כושלים כבר בשלב המקדמי בהליך המשפטי. הם אינם מכירים את החוק, את הועדות השונות. ידם אינה משגת תמיד כדי תשלום שכר טרחת עורכי דין ואגרות משפט. הסיוע המשפטי – באופן טאוטולוגי – מעניק סיוע רק למי שהוא בעל מעמד כלשהוא בישראל ולא למי שאין בידיהם היתרים כלל, בשל הפרשנות הצרה שהוא מעניק לסמכותו.
במספר תיקים אף נתקלנו בעורכי דין שניצלו את מצוקתם של הסייענים, גבו סכום מופקע בגין הליך חלקי, לא פתחו בהליך משפטי כלל או שהתעלמו מהחלטות שונות של בית המשפט (בקשת תגובה, דרישה לתשלום אגרה) עד שההליך נמחק. לאחר המחיקה, עורכי הדין לא תמיד מיידעים את הסייענים, אשר ממשיכים להציג בפני שוטרים את עותק צו הביניים שקבלו במסגרת ההליך. לעתים, השוטרים הם אלה המיידעים אותם כי עתירתם נמחקה, ולא עורך דינם.
הדיונים בבית המשפט העליון, הנערכים בעניינם של סייענים, מלמדים במידה מסוימת על הקריטריונים המהותיים הנדרשים לצורך הכרה באדם כסייען. עם זאת, ספק אם הקריטריונים הנחשפים ראויים. מספר שאלות מרכזיות מנחות את המנהלה – ומכאן גם את בית המשפט – בבחינת זכאות למעמד סייען. "הנתון המרכזי להכרה בזכאות לשיקום הינו תרומה משמעותית של המסייע ולא כל סיוע לגורם בטחוני מוליך להכרה בזכות לשיקום".[25] עם זאת, הן כוחות הביטחון והן בית המשפט אינם מפרשים מהו פשר המונח "תרומה משמעותית". לעיתים מצוינים ביטויים מעורפלים כגון "תרומתו דורגה כבינונית"[26], "קשריו הספוראדיים המועטים עם שירותי הביטחון"[27], או "הקשר עימו לא הבשיל לכדי קשר סייענות של ממש".[28] עדיין לרוב מדובר במבחן התוצאה ולא במבחן המעשה. מעשה שסיכן את חייו של המבצע, אך ללא כל תוצאות עבור מדינת ישראל, לא בהכרח יוביל להגדרתו כסייען. מכיוון שסביר להניח כי הסייען אינו מעודכן מה תוצאות מעשיו או המידע שמסר, הוא אינו יכול לדעת מה הייתה התוצאה בעת שהוא עותר להסדרת מעמדו. כמו כן, גורלו של מי שנחשף בראשית הדרך, מבלי שהספיק לתרום תרומה של ממש לכוחות הביטחון, הוא על פי רוב כשל מאוים, לכל היותר, ולא סייען.
קריטריון נוסף הוא מידת הסכנה הנשקפת לחייו של הסייען. גם כאן, החלטות כוחות הביטחון לעתים סתומות וחסרות פשר, ובית המשפט, המסתפק באישורן, אינו מבהיר אותן – ולו גם באזני העותר אשר פנה אל בית המשפט על מנת להבין מדוע נחרץ גורלו כך ולא אחרת. לעיתים מוכרע כי העובדה שחלף פרק זמן מסוים מאז מתן הסיוע, מאיינת את הסכנה שנשקפה לחייו ולחיי בני משפחתו. לא תמיד מובהר מדוע יש בפרק זמן מסוים דווקא, בו ולא באחר, על מנת לאיין מסוכנות זו.[29] בנוסף, קיים שוני בסיכוייהם של סייעני השב"כ לזכות בהמלצה למתן מעמד בישראל, לבין סייעני המשטרה. האחרונים, ברובם ככולם של המקרים, לא יזכו להמלצה.
שאלת נוספת הנבחנת היא, האם נשקפת מהסייען סכנה לאזרחי מדינת ישראל. במסגרת זו, נבחנת הן סכנה על רקע בטחוני[30] והן סכנה בעלת אופי פלילי. [31] על פי רוב, מדובר באחרונה מבין השניים. או אז, המדינה תנופף בגיליון הרשעותיו של הסייען אל מול עיני השופט, ותדרוש לדחות את העתירה לאלתר על רקע זה. זאת, לעיתים אף מבלי לעצור ולבחון ולו לרגע קט, מה היה האשם התורם של המדינה לביצוע עבירות אלה, או את העובדה כי, לעיתים, עצם היותו של אותו אדם עבריין איפשרה למדינה לזכות בשירותיו. המדינה איננה יכולה להתנער מסיכון שנוצר לחייו של סייען בשל פעולתו עבורה, אף אם כיום הוא עובר עבירות בשטח ישראל ומסכן את אזרחיה. אם יש בו מסוכנות – סביר להניח כי ברובם ככולם של המקרים, ניתן להפיג מסוכנות זו באמצעות הטלת עונשי מאסר כאלה ואחרים על הסייען, אותם ירצה בכלא ישראלי, ולא באמצעות גרושו דווקא. גרוש מעין זה מנוגד לדין הבין לאומי, כמו גם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין אל-טאי.[32]
מקוממת בעיני הטענה המקובלת על כוחות הביטחון והמתקבלת גם בבית המשפט, כי ביקור של סייען באזור בו הוא טוען כי נשקפת לו סכנה, נזקף לחובתו: אם הייתה נשקפת לחייו סכנה של ממש, כך נטען, לא היה נכנס לאזור זה.[33] בית המשפט אינו מסוגל להבין, כי מדובר לא פעם במעשה אנושי, המבוסס על געגועים, אהבה או צרכים קיומיים אחרים.[34] רק במקרים נדירים מוצא בית המשפט יסוד להתערבות בהחלטת הועדות השונות, אך על פי רוב מדובר בהתערבות פרוצדוראלית מינימאלית.[35]
"קולו גווע קולו נדם, האשאר שם לעולם" - סוף דבר
לאורך השנים, הייתה הסודיות שאפפה את כוחות הביטחון הישראליים מובנת מאליה - ראיית סודיות זו כנדבך חיוני להישרדותה של מדינת ישראל, העניקה לכוחות הביטחון כר בלתי מוגבל כמעט לפעולה.
תפיסת הביטחון של מדינת ישראל איננה עתידה, כך נראה, לעבור שינוי מהותי בזמן הקרוב. אך יחסה לזכויות האדם של מי שעליהם נשענת תפיסה זו, יכול וחייב להשתנות. ראשית, יש לעגן את הנהלים העוסקים בסייענים בחקיקה. על המדינה לנהוג בשקיפות מלאה: לפרסם באופן גלוי מיהו סייען, ומהן זכויותיו לרבות אפשרות הפנייה לסנגוריה הציבורית ולסיוע המשפטי הממלכתי לקבלת ייצוג, הן לעצם סוגיית המעמד והכרה כמאוים או כסייען, והן לעצם הזכויות הנובעות ממנו. כמו כן, יש להטיל על כוחות הביטחון את החובה לבחון באופן יזום מיהם בני המשפחה העלולים להיפגע מפעולת הסיוע, ולא להסתפק באימוץ דברי הסייען בנושא זה. במסגרת זו, יש לוודא כי לכל אדם הפונה אל כוחות הביטחון, או שכוחות הביטחון פונים אליו, יהיה מובן וברור מראש מה משמעותו של הסיוע שהוא עומד להעניק, מה תהיה התמורה שיקבל, ובמה היא תלויה.
בנוסף, יש להגדיל את מעגל האנשים המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות בעניינם. יש לשתף גורמים אזרחיים, שאינם חלק משירות המדינה ולא היו כאלה בעבר בתהליך זה, במקום להותירו כל כולו בידי כוחות הביטחון ובתי המשפט.
*יהודה פרדיס, 1955. כותרות המשנה שלהלן לקוחות מתוך שיר זה.
**הקליניקה לזכויות אדם, בית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל [להלן – הקליניקה]. תודה לסטודנטים אביחי פריזדה, אורי מרום, דניאל פרידמן וטל קנדיל על פעילותם הרבה בנושא הסייענים ובני משפחותיהם במסגרת הקליניקה. המאמר מבוסס על הניסיון והחומרים שהצטברו בקליניקה בארבע השנים האחרונות.