שופטים: ישעיהו שנלר אב"ד, ד"ר קובי ורדי, רות לבהר שרון
למערער בעמ"ש 48595-05-10: עו"ד מורן שקד
למשיבה :עו"ד רן רייכמן
למערערת בעמ"ש 7396-12-09: עו"ד אבי גפן
למשיב: עו"ד בבת דמארי
רקע, והמסגרת הנורמטיבית בקליפת אגוז
במקרי פירוד רבים נוצר מצב שבו אחד מבני הזוג נותר לגור בדירת המגורים המשותפת, בבעלות הצדדים, בעוד בן הזוג האחר יצא מהבית (להלן יכונה בן הזוג שעזב את הדירה: "בן הזוג"), ונשאלת השאלה האם במקרה כזה חלה חובת תשלום דמי שימוש ראויים לבן הזוג. בשני פסקי דין שנתן הרכב שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נבחנה סוגיה זו לעומקה, והובהרו הקווים המנחים לפסיקה בסוגיה זו.
תביעה לדמי שימוש ראויים נסמכת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק"), הקובע כי: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי בעד השימוש". חובה זו מסויגת בסעיף 31 (א)(1) לחוק, הקובע: "(א) באין קביעה אחרת... רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים: (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר...".
הלכת זרקא קבעה את היחס בין סעיפים אלה וייסדה את "מבחן המניעות" לפיו חיוב בדמי שימוש ראויים, יחול רק במקום בו השותף שהשתמש במקרקעין באופן בלעדי מנע מייתר השותפים להשתמש בהם. שעל פי פסיקה זו, נטל השכנוע בעניין זה מוטל על בן הזוג שטוען שנמנע ממנו השימוש.
פסיקות בית המשפט דנן
בפסקי הדין נשוא סקירה זו עסק בית המשפט בסוגיה זו על כל היבטיה, נדרש למגוון פסיקות, אמירות וקביעות שניתנו בהקשר זה, וארג מהן תמונה סדורה של קווים מנחים לרבות ומבחני משנה שיש בהם לסייע בבחינת קוים מנחים אלו.
1. מבחן המניעות: בית המשפט מבהיר כי יש לבחון את סיבת המניעות וזהות הגורם לה. מבחן משנה לעניין זה הינו "מבחן האשם": במקום בו המניעות נובעת מחמתו של בן הזוג - למשל במקרה בו ניתן כנגדו מחמת התנהגותו צו הגנה המונע ממנו להתקרב לדירה – הרי שהיא לא תקים לו, כשלעצמה, עילת תביעה לדמי שימוש.
מאידך, מקום שהמניעות קמה מכוח נסיבות שאינן נובעות מצד כלשהו אלא ממניעה חיצונית משותפת, שהדוגמה המובהקת לה היא גירושי הצדדים – המחילה עליהם איסור להתגורר יחד – הרי היא מקימה זכות לקבלת דמי שימוש. גם בהקשר זה יש להיעזר ב"מבחן האשם" ולבחון את התנהגות הצדדים, העשויה לשנות את התוצאה או את נקודת הזמן בו יחול החיוב. כך למשל, במקרה בו ניתן פסק דין המורה על גירושי הצדדים, ובן הזוג המתגורר בדירה מעכב את יישומו ומונע את סידור הגט, ניתן לקבוע כי אף שלא קמה מניעות פורמלית, מתקיים מבחן המניעות וקמה הזכות לדמי שימוש אף טרם סידור הגט, ומנגד – אם בן הזוג הוא המעכב את מתן הגט – הוא לא יהיה זכאי לדמי שימוש. מאידך, כאשר אין חיוב בגט הכלל הוא כי לא חלה מניעות, ולא יקום חיוב בדמי שימוש.
2. זכות הקניין ושאלת הוויתור עליה: לצדו של מבחן המניעות, ובקשר הדוק עמו, עומדת שאלת ויתורו של בן הזוג על זכויותיו הקנייניות בדירה או עמידתו על מימושן. גם במצב בו לא קמה מניעות, עדיין עומדת לבן הזוג זכותו הקניינית בדירה ויש לאפשר לו לממש את זכותו גם במצב בו הוא אינו מנוע מלהתגורר בדירה – מצב העשוי להתמשך, בסיטואציות של פירוד – זמן רב מאוד. בית המשפט עמד על המתח שבין מצב זה לבין מבחן המניעות, ועל הדרך להתמודד עימו:
מצד אחד - ככלל, בסיטואציה בה, הצדדים עדיין נשואים ואחד מהם בוחר לעזוב את הדירה מרצונו, יש לפרש עזיבה זו כהסכמה בהתנהגות לשימוש הבלעדי שעושה בן הזוג האחר, שנותר בדירה והמשתמש לא יחויב בדמי שימוש ראויים: "... כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג שנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו".
מצד שני – מצב דברים זה העשוי להתמשך זמן רב מאוד מבלי שייווצרו נסיבות אובייקטיביות של מניעות – יוצר מציאות של התעשרות שלא כדין, במצב בו בן הזוג אינו מוותר על זכותו להנות מקניינו, ומבחן המניעות לבדו אינו מספק פתרון שלם למצב.
בית המשפט גילה את דעתו כי את הלכת זרקא יש לקרוא על דרך הצמצום ולא להכניס לתוכה מה שאין בה. דהיינו – כי עזיבת הדירה בהעדר מניעות מלמדת על הסכמה לשימוש בלעדי וממילא על ויתור על דמי שימוש. אולם לא כך הוא, מקום שלצד עזיבת הדירה מבהיר בן הזוג כי הוא אינו מוותר על דמי השימוש, בין אם הוא עושה זאת מיד ובין אם לאחר זמן. כך, הגשת תביעה לפירוק שיתוף, מהווה גילוי דעת מובהק שהעוזב אינו מסכים עוד לשימוש הבלעדי.
בית המשפט מבהיר כי לאור תקפותה של הלכת זרקא ומבחן המניעות, דרך המלך לפתור מצב זה היא בקבלת הזכויות על דרך של פירוק השיתוף ולא על דרך של דמי שימוש.
אלא שגם במקרה זה יש לבחון את הנסיבות הספציפיות ואת התנהגותם של הצדדים. לכן, חרף הכלל האמור, עשויה הארכת תקופת השיתוף על ידי המשתמש המתנגד לפירוק ומעכב אותו, להקים עילה לחיובו בדמי שימוש ראויים לאחר שחלף זמן סביר לביצוע בפועל של פירוק השיתוף, ולשמור על זכותו הקניינית של בן הזוג בדרך זו.
למעשה רק שילובם של שני העקרונות המנחים הללו יכול להוביל לתוצאה הנכונה. כך למשל, מבחן המניעות לבדו (לרבות מבחן האשם) כאמור לעיל, יוביל למסקנה כי בן זוג שמחמת אלימותו הוצא נגדו צו הגנה לא יהיה זכאי לדמי שימוש, ואולם אם אותו בן זוג ייגלה דעתו כי הוא עומד על זכותו הקניינית, יגיש תביעה לפירוק השיתוף ובן הזוג השני יעכב את הפירוק, הוא יהיה זכאי לדמי שימוש חרף העדר המניעות.
עוד מוסיף בית המשפט ומבהיר כי מאחר ומדובר בשותפים שהם "בני זוג" התמונה מורכבת עוד יותר, אין להסתפק בניתוח הקנייני דלעיל ויש להתחשב גם בהשלכות דיני המשפחה, העשויים להשליך על עצם החבות ובוודאי על שיעורו. כך עשויה זכות המדור של האישה בתקופת הנישואין, וחובת המדור כלפי הילדים, להוות רכיב משמעותי בהחלטה, כמו גם השאלה כיצד היה משפיע פירוק השיתוף על מצב הדברים ומערכת החבויות. חלקן של שאלות אלו מצריך דיון בחיובים "רעיוניים" שלא הוטלו בפועל, ועל בית המשפט הדן בעניין להביא בחשבון את השפעותיהן על סוגיית דמי השימוש.
עמ"ש (ת"א) 48595-05-10 י.א נ' מ.א (17.12.12).
עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (פורסם ב"נבו", 28.4.13).
תגיות: דמי שימוש ראויים, בני זוג, חזקת השיתוף, קנין, דירת מגורים משותפת